אני חושש ממי שמאמינים שכדי שנוכל להתקיים פה, עלינו להיות דומים לאויבינו
כל דפיקה בדלת מציפה גלים של צער על האובדן והגדיעה, ועל היופי האבוד שניבט מתמונות החללים • השותפות הזאת היא נכס לאומי, ולכן אני מפחד מאלה שחושבים שהאופי שלנו - דאגה לחיי היקירים ולכאבם של אחרים - הוא חולשה ובעיה קיומית • וגם ממי שמזדרזים לתקוף מתוך ניסיון להפריט את האסון הלאומי, דוגמת ינון מגל